<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין אבלות ישנה</h1>
<h2>דף נד:</h2>
גרסינן בפרק מקום שנהגו אמר שמואל אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד. דרש רבא עוברות ומיניקות מתענות ומשלימות בו כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכפורים ובין השמשות שלו אסור.
וכתב רבינו הגדול ז"ל בהלכות ולענין תענית שפוסק בה מבעוד יום, חזינן לגאון דקאמר הכין אע"פ שפסק חוזר ואוכל עד שיבא השמש, ואנן מסתברא לן דהני מילי היכא דלא קבליה עליה לתענית אבל היכא דקבליה עליה לתענית איתסר ליה למיכל ולמשתי, דהא בהדיא אמרינן (עירובין מ' ב') לענין זמן על הכוס ביום הכפורים היכי ליעביד מברך עליה ושתי ליה כיון דאמר זמן קבליה עליה. ולענין משתי מיא היכא דאית ליה למיכל אית ליה למישתי והיכא דלית ליה למיכל לית ליה למישתי, והכין נמי כתב הגאון ז"ל עד כאן לשון ההלכות, וזה הענין נסתפק עלי לפי שנראה ממשמע הלשון הזה שהגאון סובר בזו ששנינו (תענית י"ב ב') בתעניות האחרונות אוכלין ושותין מבעו"י שהוא חייב להפסיק בסעודה קודם שקיעת החמה, ואע"פ כן חוזר ואוכל עראי עד שקיעת החמה, וכן הדין לדעתו בתשעה באב, והוא מה שהזכירו בגמרא סעודה המפסיק בה לומר שמצוה להפסיק בסעודה קודם שקיעת החמה, ורבינו ז"ל נסכם על ידו של גאון ז"ל ומוסיף לאיסור כל אכילה משעת קבלה כענין מה שאמרו בזמן דיום הכפורים.
והראב"ד ז"ל מסייע על דברי רבינו ז"ל שהקבלה אוסרת להפסקה, מזו הברייתא דקתני כל שהוא משום תשעה באב אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין ואסור לרחוץ, והוא ז"ל מפרש כל שהוא משום תשעה באב כגון ערבו של תשעה באב אסור לאכול בשר ואסור לשתות יין ואסור לרחוץ משהפסיק, וכל שכן שאסור לאכול ולשתות כלום אלא אפילו ברחיצה אסור אע"פ שלא פירש ברחיצה (נ"א: מרחיצה) כלום, וכל שאינו משום תשעה באב כגון תענית צבור אע"פ שמפסיק מבעוד יום מותר לאכול בשר ולשתות יין ומותר לרחוץ, אע"פ שהפסיק מלאכול ואסור באכילה, הואיל ואין בהפסקתו היכרא לתענית וגם לא פירש הפסקה לרחיצה, ורבי ישמעאל בר' יוסי פליג ארישא דכל זמן שהיה מותר לאכול אם לא היה מפסיק מותר לרחוץ, שהרי לאכילה הפסיק לרחיצה לא הפסיק, זו היא שטתו של הרב ז"ל, והוא אומר בסעודה המפסיק בה שאין בדעתו לאכול עוד היום, או שמא עד שיאמר בפיו, ומדקאמר המפסיק משמע עד שיאמר בפיו מדלא קאמר שאין בדעתו לאכול עוד היום, וכיון שהלכה כתנא קמא בתשעה באב, כיון שהפסיק אסור לרחוץ אפילו פניו ידיו ורגליו וכל שכן לאכול ולשתות ואפילו מים. ונראה שאם התנה תנאו מועיל לשתות מים ולרחיצה ואפילו לרחיצת כל גופו כל אלו דברי הרב ז"ל, והם דברים שאינן נכונים לענין פירוש הברייתא דכל שאינו מחמת תשעה באב לא משמע תענית צבור, וכבר כתבתי לשון התוספתא דקתני כל שהוא מסעודת תשעה באב וכל שאינו מסעודת תשעה באב דהיינו סעודה המפסיק בה ושאינו מפסיק בה, ולענין עיקר דבריו שהוא אומר דמשהפסיק אסור ברחיצה וכל שכן באכילה ושתיה, לא משתמע ברייתא הכי מדלא קתני כל מצות שנוהגות בתשעה באב, ואדרבה כל זמן שמותר לאכול מותר לרחוץ משמע דבתר הכי מותר הוא לאכול בודאי, וכל שכן שאינו חולץ מנעל וסנדל.
ומ"מ אין דברי הגאונים ז"ל בכאן מחוורין להפסיק בסעודה ולחזור ולאכול, וכי מנין יוציאו הגאונים דבר זה ומנין לנו בתלמוד כיוצא בזה, שאילו ביום הכפורים כשמפסיק לגמרי מפסיק שכן מוסיפין מחול על הקדש בין בכניסתו בין ביציאתו כדרך שמוסיפין בשבתות וימים טובים ותוספת עינוי דיום הכפורים דאורייתא הוא, הא בתעניות של בין דין הוא הדין לשל דברי קבלה אין בהן תוספת, וסעודה המפסיק בה שהזכירו בתשעה באב סעודה שדעתו לסמוך בה לתעניתו ואין דעתו לאכול סעודה אחרת קאמר, ולא שיהא הדבר קבוע עליו חובה. והתם (פסחים נ"ד ב') גרסינן אמר שמואל אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד למימרא דסבר שמואל תשעה באב בין השמשות שלו אסור והאמר שמואל בין השמשות שלו מותר, וכי תימא קסבר שמואל תענית צבור נמי בין השמשות שלו מותר והא אנן תנן אוכלין ושותין מבעוד יום למעוטי מאי לאו למעוטי בין השמשות שלו לא למעוטי משחשכה, שמעינן מיהא דבתענית צבור אוכלין ושותין מבעוד יום דקתני עד שעה שאסור באכילה ובשתיה לגמרי קאמר, ומשמע נמי דאע"ג דלית הלכתא כשמואל בבין השמשות של תשעה באב מ"מ לענין תענית צבור הלכה כמותו, דקא סבר תענית צבור בין השמשות שלו מותר ולא אשכחן אמורא דפליג עליה בהדיא אלא פירוקא ושינויי בעלמא, הילכך נקטינן לקולא דהא בדרבנן הוא, ומתניתין כפשטה נמי אתיא הכי לאפוקי משאר תעניות שאוכלין משחשכה קתני מבעוד יום, ומיהו תוספת עינוי אין לנו אלא ביום הכפורים, לא (נ"א אלא) הפסקה עם בין השמשות.
וכתבו הגאונים ז"ל מעשה ששנו במדרש קינות רבי יהודה בן בתירא אזל לנציבין בערב צומא רבא אכל ופסק, אתא ריש כנישתא לגביה אמר ליה אשגח עלי, אמר ליה כבר אכלית ופסקית, אמר ליה אשגח עלי דלא ליהוון אמרין לא אשגח ההוא רבי עלוי', אזל עמיה ואייתי קומוי תמניא ביסוון דחמר חמר מן חמר, ותמניא עיגולין דפיתא פיתא מן פיתא, ותמניא תבשילין תבשיל מן תבשיל, שתה מן כל ביסי וביסי חד כס דחמר, אכל מן כל עיגול ועיגול חד פתית, ואכל מן כל תבשיל ותבשיל חד כס, אמר ליה לא כן אמרת אכלית ופסקית, א"ל ולמה שמה נפשא דהיא נפישא, מכאן הביאו ראיה שהמפסיק ביום הכפורים מבעוד יום חוזר ואוכל, ולא שקבלו עליו אלא שאכל סעודה המפסקת מבעוד יום ודעתו שלא לאכול. וזו ודאי ראיה למי שאכל והפסיק קודם זמנו שחוזר ואוכל עד זמן איסורו, והוא ענין ליום הכפורים בלבד מפני שיש לו תוספת יש לו קבלה והפסק, אבל שאר תעניות שאין להם תוספת אם הפסיק ונמלך דבר פשוט הוא שחוזר ואוכל, אבל אם אמרו הגאונים שמצוה להפסיק בסעודה אלא שרשאי לאכול עראי אחר כן כמו שיראה מדבריהם ז"ל, הרי זו בתשובה עליהן, שהרי ר' יהודה בן בתירא אכל ופסק ואעפ"כ אכל אחר מכן הרבה בסעודה גדולה, וכן ראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב בתענית צבור אוכלין ושותין מבעוד יום כמו שעושים בצום כפור, נתן להם תוספת כיום הכפורים, ואינו נכון, וקצרו של דבר לא אמרו הפסק אלא ביום הכפורים אבל בט' באב אין לך בו אלא איסור בין השמשות, ויום הכפורים עצמו לא שיפסיק בסעודה ויחזור ויאכל אלא אוכל והולך עד זמן תוספת עינוי הקבוע עליו חובה, בין שהפסיק דעתו מאכילה בין שלא הפסיק, ושוב אסור לטעום כלום. אין בין הזמן הזה ליום הכפורים עצמו אלא שזה בעשה וזה ענוש כרת.
וגרסינן בפרק מקום שנהגו (נ"ד ב') דרש רבא עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו כדרך שמתענות ומשלימות ביום הכפורים בין השמשות שלו אסור. אלא מיהו חיה כל שלשים יום וכן חולה שהוא צריך אין צריכין אומד אלא מאכילין אותן דבמקום חולי לא גזור רבנן. וכן ברחיצה ובסיכה אסור לגמרי כיום הכפורים בין בחמין בין בצונן, דאמר רבי אלעזר אסור לאדם שיושיט אצבעו במים בת"ב כדרך שאסור ביום הכפורים. וגרסינן בתעניות (י"ג א') כל חייבי טבילות טובלין כדרכן בין בת"ב בין ביום הכפורים, אמר רבי חנינא סגן הכהנים כדאי הוא בית אלהינו לאבד עליו טבילה אחת בשנה. והלכתא כתנא קמא, והני מילי טבילה בזמנה דקיימא לן טבילה בזמנה מצוה, אבל טבילה שלא בזמנה אסורה וכפי מה שפירשנו בשער שלמעלה. ונעילת סנדל ומנעל כדינן לענין אבלות ולפי מה שסדור למעלה. בפרק יום הכפורים (ע"ח א') זעירא בר חמא אושפזיכניה דרבי יהושע בן לוי ודרב אמי ודרב אסי ודכולהו רבנן דקסרין הוה, אמר ליה לרב יוסף בריה דר' יהושע בן לוי בר אוריאן תא אימא לך מילתא מעלייתא דהוה עביד אבוך, ערב תשעה באב מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ובלילה מקנח בה פניו ידיו ורגליו למחר מעבירה על גבי עיניו ואינו חושש, פירוש מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ובלילה מקנח בה ידיו ורגליו כדי להצטנן בה, ולמחר מעבירו על גבי עיניו להעביר לפלוף וחבלי שינה מהן. ורוחץ ידיו כדרכו לתפלה, דהוה ליה כחייבי טבילות שטובלין כדרכן בין בת"ב בין ביום הכפורים, דכל רחיצה דמצוה מותרת, ונטילת ידים לתפלה מצוה היא, ולהקביל פני רבו עובר במים, להקביל פני שכינה לא כל שכן. אבל שלא בשעת תפלה אם היו מטונפות מדרך קינוח רוחץ כדרכו, כדאמרינן אם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש ואם לאו אינו רוחץ אלא לתפלה. ובירושלמי [יומא פ"ח ה"א] בת"ב מרחיץ את ידיו ומעבירן על פניו, ואם היה לפלוף על גבי עיניו ודרכו לרחצן במים רוחץ ומעבירו כדרכו ואינו חושש דהוה ליה כמלוכלך בטיט ובצואה דרוחץ כדרכו ואינו חושש, וכן כתב הרב רבי יצחק אבן גיאת ז"ל. אבל הרב רבי משה ז"ל כתב ביום הכפורים ובתשעה באב שאין שם רחיצה אינו מברך על נטילת ידים ולא המעביר חבלי שינה, ואין זה נכון אלא שאין לי להאריך כאן. וכן נהגו קצת העם שלא לקרות פרשת קרבנות ומשנת איזהו מקומן ומדרש רבי ישמעאל בת"ב בבית הכנסת לפי שאסור לקרות בתורה. ואין לנו איסור בסדר היום שהרי קורא קריאת שמע ומברך לפניה ולאחריה, וכן קורין בתורה ומפטירין בנביא בענינו של יום, ופרשת התמיד ואיזהו מקומן כנגד תמידין תקנום ואומר כדרכו ואינו חושש.
<h2>דף צד.</h2>
ובכאן הביא הענין לפרש דבר נעלם מדעת רבים, שהראשונים לא הרחיבו בפירושו, והוא זמן התוספת הזה שמוסיפין ביום הכפורים ובשבתות ובימים טובים מחול על הקדש, דודאי קודם בין השמשות הוא, דהא תוספת עשה, ובין השמשות ספק לעונש כרת ומיתה וחיוב אשם תלוי, ובשני בין השמשות חייב חטאת קבועה, אלא קודם בין השמשות הוא, ושיעור בין השמשות איפליגו עליה אמוראי בפרק במה מדליקין (ל"ד ב'), ומסקנא משתשקע החמה הוי בין השמשות עד צאת הכוכבים, ואם כן התוספת הזה קודם שקיעת החמה הוא, וזה דבר של תימה שתהא חמה זורחת כנגדו והוא חייב בעינוי ואסור במלאכה, ותנן נמי (שבת י"ז ב') וכולן בית הלל מתירין עם השמש, והתם (שם ל"ה ב') אמרינן אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדאיכא שמשא בריש דיקלי איתלו שרגא, הא למאן דקים ליה אע"פ שנסתלקה מראש הדקלים כל זמן שלא שקעה מותרין במלאכה, וסוגיין בכולי תלמודא כל זמן שהחמה זורחת מותרין בכל מלאכה וכן ביציאתו לאחר צאת הכוכבים לילה גמור הוא ומותר בכל מלאכה, ועד הזמן הזה ספק של בין השמשות הוא, ומהו הזמן הזה שעשתה אותו תורה תוספת והזהירה עליו בעשה.
וראיתי לרבינו תם ז"ל בספר הישר שלו פירוש נכון בסוגיא הזאת שהיא בפרק במה מדליקין, שהוא ז"ל אומר דמשתשקע החמה דאיתמר הכא שהוא בין השמשות היינו מסוף שקיעת החמה, כלומר משעה שנשקעה ברקיע והיא עדיין כנגד חלונה, ולפי שלא עברה חלונה ועדיין אינה מהלכת אחורי כיפה פני הרקיע מאדימין כנגד מקומה של חמה, וזהו כל זמן שפני חמה מאדימין דאיתמר בגמרא, אבל תחלת שקיעת החמה שהיא השעה שהתחילה ליכנס ברקיע ונסתלקה זריחתה מן הארץ קודם לזמן הזה הוא. והוצרך רבינו תם ז"ל לפירוש הזה, מפני שאמרו שם בפ' במה מדליקין שיעור בין השמשות בכמה ג' חלקי מיל אי נמי ב' חלקי מיל, ואלו בשקיעת החמה תנינן בפסחים (צ"ד א') משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים אדם מהלך ארבעת מילין, ותניא התם ר' יהודה אומר עביה של רקיע אחד מעשרה ביום, תדע כמה מהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסאות, מעלות השחר ועד הנץ החמה ארבעת מילין, משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים ארבעת מילין, נמצא עוביה של רקיע אחד מעשרה ביום, נמצא שהוא עושה יום מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, לפיכך עביה של רקיע משעת שקיעת החמה ועד זמן שהוא לילה מהלך ארבעת מילין. וכמה הרחק גדול יש מזה השיעור לשלשה חלקי מיל שאמרו בפרק במה מדליקין והוא אמור שם לדעת ר' יהודה עצמו, אלא שמע מינה שקיעת החמה האמור בפסחים היינו תחלת השקיעה משעה שאינה זורחת בארץ, והאמור בבמה מדליקין סוף השקיעה שנכנסה ברקיע אלא שפני רקיע מאדימין, ולשון הגמרא מראה פנים לפירושו של רבינו תם ז"ל, כאן אמרו משתשקע החמה ששקעה כבר, ושם בפסחים אמרו משקיעת החמה שקיעה עצמה בכלל.
ולפי דבריו ופירושו זה אני אומר דמשעה שהתחיל השמש להשתקע עד זמן בין השמשות והוא הזמן הנזכר בפרק במה מדליקין הוא בכלל תוספת מחול על הקדש, והוא מהלך שלשת מילין ורביע מיל, רצה להוסיף כל הזמן הזה מחול על הקדש מוסיף, ואם רצה לעשות מקצתו חול ומקצתו תוספת עושה, ובלבד שיוסיף ממנו ולא נתנו חכמים שיעור לתוספת זו למטה אלא שיוסיף שיעור הנראה לעינים שהוא תוספת, כלומר ברגע שהוא יום יהא בודל לשם תוספת ולא משום ספק לילה. וליכא למימר דכל שהוא ממש הוי, דהא אי אפשר לצמצם ולאכול עד בין השמשות ממש ופשיטא דיוסיף, אלא רגע שהוא ברור שהוא יום מוסיף ודיו, והיינו דאמרינן במס' ברכות (כ"ו א') רבי יהודה אומר עד פלג המנחה והוא זמן קרוב לתחילת שקיעת החמה, אין ביניהם אלא מהלך של"ד [כ"ה בכת"י, והמעתיקים העתיקו של ד' אמות, ומשו"ה תמה ע"ז במנחת כהן שהרי החשבון הוא של"ג ושליש שהוא שתות מיל, וכתב שצ"ל ד' מאות.] אמות בקרוב, דקסבר ר' יהודה לענין תפלה בתר שמשא אזלינן דבעינן לתפלת המנחה ייראוך עם שמש, ולפני ירח דור דורים לשל ערבית.
והתם אמרינן (ברכות כ"ז ב') אמר ליה רב לר' חנינא דצלי של שבת בערב שבת כר' יהודה מי בדלת אמר ליה אין בדילנא, כלומר דכיון דצלי קביל עליה כל פלג המנחה בתוספת, ובדיל קודם לשאר בני אדם שאין מוסיפין כל הזמן הזה מחול על הקדש אלא מקצתו וכולה שמעתא כדאיתא התם, הא כל זמן שהחמה זורחת בארץ יום גמור הוא אינו בכלל תוספת ולא בכלל ספק, ואע"פ שפלג המנחה מוסיף על מהלך ארבעת מילין האמור בפסחים כשיעור שאמרנו, אין ביניהם אלא זמן מועט וכשמתפלל בו של שבת קודם גמר תפלה מתחיל השמש לשקוע והגיעה שעת התוספת, והא דאמרינן התם אדאיכא שמשא אריש דיקלי איתלו שרגא, הרחקה יתירא היא לתוספת משום דלא קים להו בשיעורא דרבנן.
ומיהו תוספת מלאכה ועינוי דיום הכפורים ביציאתו אינה מתחוורת אצלי עדיין, דודאי משעת צאת הכוכבים לילה גמור הוא וקודם לכן בין השמשות ובאיזה זמן הוא התוספת הזאת, ובשלמא אליבא דרבי יהודה לא קשיא לי דאמר השחיר העליון והשוה לתחתון לילה, וזו השעה ודאי אינה צאת הכוכבים, דאם כן היכי אמר רבי יוחנן דלא אכלי כהני בתרומה עד דשלים בין השמשות דר' יוסי הא כי שלים בה"ש בצאת הכוכבים שלים, אלא שמע מינה שעה שהשחיר העליון והשוה לתחתון מופלג מעט מזמן צאת הכוכבים והוא בין השמשות דר' יוסי, ואליבא דידיה תנן משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן סימן לדבר צאת הכוכבים. והא דאמרינן דשלים בין השמשות דר' יהודה והדר מתחיל בין השמשות דר' יוסי, לאחר זמן בהפלגה קאמר, שאם היה מתחיל מיד אינו מוסיף לנו אלא כהרף עין דבר שאי אפשר לעמוד עליו, וכיון שכן משכחת לה לתוספת דר' יהודה משהכסיף העליון והשוה לתחתון עד צאת הכוכבים, אלא לר' יוסי תוספת יציאת קדש מאי ניהו, ויש לומר בדקדוק כוכבים גדולים, אי נמי כעין שאמרו בירושלמי בברכות [פ"א ה"א] ובלבד שיתחמון תלתא כוכבי כדמן חדא כוכבתא כלומר רצופין במקום אחד הא מפוזרין אסור בעשיית מלאכה משום תוספת.
והא דתנן ספק חשכה ספק אינה חשכה אין מדליקין את הנרות לא שהחשיך אלא בין השמשות ותוספת שלו בכלל, דמשקיעת החמה ממש חשיכה הוא, וכן בכל מקום מזמן איסור ואילך קרי חשכה. וכן הא דאיתמר במסכת ביצה (ל' א') דהא תוספת עינוי דיום הכפורים דאורייתא הוא וקא אכלו ושתו עד שחשכה ולא אמרינן להו ולא מידי, הכי נמי קאמר שאוכלין ושותין עד שבאה עליהן רגע דמשום ספק חשכה הן מפסיקין ואינן מפסיקין ברגע ברור דהוא יום, אי נמי התם עד שחשיכה ממש אכלי ועברי אספיקא דבין השמשות, אלא משום דעברי מעיקרא אתוספת דהוא ודאי דאורייתא משום הכי נקט תוספת לומר דלא מחינן בהו אודאי דאורייתא ובספק חשיכה נמי לא מחינן.
וכיון שהדברים מתוקנים לפי פירושו של רבינו תם ז"ל אכתוב מה שמצאתי בירושלמי שהוא סיוע וראיה לדבריו. גרסינן התם בפרק מאימתי קורין [פ"א ה"א], תני כל זמן שפני מזרח מאדימין זהו יום, הכסיפו זהו בין השמשות, השחירו ונעשה עליון שוה לתחתון זהו לילה ר' אומר הלבנה בתקופתה התחיל גלגל החמה לשקוע ותחלת גלגל הלבנה לעלות זהו בה"ש, א"ר חנינא סוף גלגל חמה לשקוע ותחלת גלגל לבנה לעלות, ותני שמואל כן אין הלבנה זורחת בשעה שהחמה שוקעת ולא שוקעת בשעה שהחמה זורחת, פירוש ר' חנינא מתרץ לה לברייתא דר' וקתני בה ר' אומר סוף גלגל חמה לשקוע, מכאן נלמוד שאין בין השמשות מתחיל עד שעה שסוף גלגל חמה שוקע ונמצא עביה של רקיע בשחר הוא נידון כיום, דהא משעת עמוד השחר יום הוא, ובערבית נמי מקצת עביו של רקיע נתון ליום שהרי אינו בין השמשות עד תחלת סוף שקיעת החמה. ואמרו שם בירושלמי אמר רבי מונא נלפינה מדרך ארץ, שרי מלכא נפק אף על גב דלא נפק אמרין דנפק, שרי עלל לא אמרינן דעל עד שעתא דיעול, כלומר ומשום הכי בתחלת יציאת גלגל חמה הוא יום ובתחלת כניסתו אינו עדיין לילה ולא בין השמשות, וזו ראיה גמורה למה שכתבנו ופירשנו.
אלא שיש לנו בגמרתנו דבר אחד שנתקשה עלינו, והוא מה שאמרו שם בפרק במה מדליקין [שבת ל"ה ע"א] הרוצה לידע שיעורו של ר' נחמיה יניח חמה בראש הכרמל וירד ויטבול בים ויעלה זהו שיעורו של ר' נחמיה, ופרש"י ז"ל כרמל הר שעל שפת הים והחמה סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים, ובתוך כדי שירד ויטבול ויעלה הוי לילה, ומשמע מהכא דמתחלת שקיעת החמה אנו משערין. אלא שנראה לפי הירושלמי דה"ק אם אדם מניח חמה בראש הר הכרמל יכול הוא לירד ולטבול בים דעדיין יום גמור הוא נמצא שטבל ביום, ומאותו זמן ואילך הוא שיעור בין השמשות של ר' נחמיה שאדם מהלך בו חצי מיל. וכך אמרו בירושלמי [ברכות פ"א ה"א] ר' שמואל ב"ר חייא ור' יודן בשם ר' חנינא התחיל גלגל חמה לשקוע אדם עומד בראש הכרמל ויורד וטובל בים הגדול ועולה ואוכל בתרומתו חזקה ביום טבל. והנה אמת הנה נכון.
ע"כ פירשנו בשיעורי בין השמשות ותוספת חול על הקדש אע"פ שיצאנו קצת מעניני דברינו אלא שהדברים צריכין ביאור, ומ"מ לא עלה בידינו תוספת אפילו לת"ב אלא לאסור כל בין השמשות שלו, ואין צ"ל לשאר תענית ציבור שאינן בכלל. וכן הקבלה שהזכיר רבינו ז"ל אינה ענין אלא ליום הכפורים מפני שיש לו תוספת כמו שפירשנו, אבל יש לומר שהקבלה אוסרת עליו בזמן הזה שהוא משקיעת החמה והוא מפלג המנחה ולמעלה, הואיל והוא יכול לעשותו תוספת לימים של תורה יכול לעשותו נמי תוספת ליום של דבריהם הואיל ורצה להוסיף אותו עליו ולעשותו כיום עצמו, וכן מצינו שמתפלל בשבת של מוצ"ש ואומר הבדלה על הכוס ואע"פ שאינו מותר במלאכה, כיון שמבדיל בו כבר עשהו כלילה, וכיון שכן אם קבל עליו תעניתו עשה אותו על עצמו כבין השמשות של ת"ב, וזו סברא תלויה.
ואע"ג דבין השמשות דת"ב אסור דילמא ספקו לחומרא, לענין קבועא דירחא לא מחמרינן דתניא (פסחים נ"ד ב') אין בין ת"ב ליום הכפורים אלא שזה ספקו אסור וזה ספקו מותר ואמר רב שישא בריה דרב אידי לקבועא דירחא דגבי ת"ב לקולא.
